Faroe Islands-Kalsoy-Seal Woman 16 Sept.2019

יום שני 16 בספטמבר 2019

מעונן חלקית 8 מעלות שמרגיש כמו 4 מעלות, רוח בחוזק בינוני 21 קמ"ש – נחשב יום יבש יחסית רק 80% לחות.

לפנות בוקר הירח נראה בין העננים

כל כך יפה להתעורר לנוף של אוקינוס והרים. הירח זורח במלואו. יפה מצד העננים שהרשו לי לראות את הירח. שחפים רבים, ספינות ואניות שטות לעבודה. ראינו קשת יפה מאד שחיברה בין ההרים מעל למפרץ. בגלל החלון הרטוב לא הצלחתי כל כך לצלם.

קשת מעל המפרץ

ליד מרכז המידע

בשעה 9:15 הגענו למרכז המידע. האישה שם הציעה לנו לצלם את לוח זמני המעבורת (לא חשבו על לתת דף מוכן מראש) שמונח על הדלפק. אמרה שאנחנו "ברי מזל" כי הגענו יום אחרי סגירת העונה. הכנסיה סגורה (ידענו) בית המרקחת הישן סגור (מילא ראינו כזה בארה"ב). הוציאה מפת העיר עם הרבה מספרים ונקודות ציון, אבל בדף אין הסבר מה יש במקומות הממוספרים. יש הסבר בלוח פרסום ברחבה של הבניין ליד הפסל. המליצה שכדאי לנו לנסות לעלות על המעבורת אל האי הצר והארוך  Kalsoy בשעה 10:00 כי מחר אין בשעה 10:00 אלא רק בשעה 8:00 והחזרה היא ב15:50. מיהרנו לקבל את עצתה בעיקר שמזג האוויר סביר היום.

נעמדנו בתור למעבורת שיש בה מקום למקסימום 14 מכוניות הינו מספר 8 בתור. על האי יש 4 כפרי דיגים אבל אין אפילו חנות אחת או תחנת דלק ומכיוון שלא היה לנו זמן לחזור לבית ולארגן שתיה ואוכל, אבי נשאר במכונית ואני קפצתי לתחנת הדלק להצטייד בשני בקבוקי מים וסנדויצ’ים. כשהייתי בחנות שאלתי אישה שבדיוק קנתה ביצים האם מה שאני מחזיקה ביד זה באמת בקבוק מים. היא ענתה שכן אבל ציינה בבוז שאלו מים מדנמרק והצביעה על מדף עליון עם בקבוקי מים ואמרה שאלה הכי טעימים – מאיי פארו.

מחיר לאדם לנסיעה במעבורת הוא 40 קרונות. אוטו עם נהג 160 קרונות. המחיר הוא להלוך וחזור. אדם מקומי במעבורת (הוביל קרשים בטנדר שלו) סיפר לאבי שהיו 70 תושבים בכל ארבעת הכפרים אבל עכשיו יש רק 64 איש.

במעבורת הרגשתי כמו בקופסת סרדינים.

עברנו 3 מנהרות חצובות בצוקים עד שהגענו לכפר השלישי Mikladalur – האטרקציה העיקרית על האי הזה.

רואים את שטח העשב הקצור והחבילות בנילון

Kópakonan - פסל גדול ומדהים של אישה שיוצאת מתוך עור של כלב-ים. הפסל הגדול נמצא על סלע שבולט מן הים, וכדי להגיע אליו יש לרדת במדרגות מסודרות ונוחות מתוך הכפר (יש שילוט). החוף עצמו יפה להפליא ויש בו מצוק ומפל מים. יש גרסה מקוצרת לאגדה של הפסל ויש גרסה למבוגרים.

נוסח מקוצר ומצונזר: האגדה מספרת על חוואי צעיר, בן המקום,  שבא לראות את כלבי הים האלו הנהפכים לאנשים ומגיעים, כבכל שנה, אל חופי Mikladalur. בכל פעם שכלבי הים הללו הגיעו הם היו מורידים את העור שלהם מעליהם, הופכים לבני אדם ורוקדים על החוף. החוואי התאהב באחת מכלבות הים, גנב לה את מלבושי העור שהסירה מעליה ושבלעדיהם היא אינה מסוגלת עוד לחזור למצולות ולהיות לכלבת ים. הוא נעל את לבושה בתוך תיבת עץ בביתו ובאופן זה הוא אילץ אותה להתחתן עמו והם אף הביאו ילדים לעולם. יום אחד החוואי יצא לדוג עם חברו ושכח את המפתחות של התיבה בבית. כלבת הים-האישה נטלה את המפתח, פתחה את תיבת העץ, גילתה את לבושה שנגנב, היא לבשה אותו וחזרה אל האוקיינוס. היא אהבה את ילדיה ודאגה לכבות את האש ולהסתיר את הסכינים. מידי פעם היא היתה מטפסת על הסלעים שעל החוף ומביטה בילדיה, אך לא עוד כבתולת ים יפהפייה, אלא ככלבת ים    .

הגרסה המלאה של הסיפור הזה היא למבוגרים בלבד בגלל האכזריות שבו – אפשר לקרוא בלינק הלהלן:

https://old.visitfaroeislands.com/en/be-inspired/in-depth-articles/legend-of-kopakonan-(seal-woman)/

צילמתי סרטון של  360 מעלות באזור הפסל. (בגלל אורכו העלאתי אותו לyoutu )הלינק לסרטון:

    https://youtu.be/j_Bcqp9zXlQ

 

כאשר מזג האוויר סוער יותר אין אפשרות לרדת למטה במדרגות כי הכל מוצף מים.

איפה העגיל

אבי עם מעיל

יש עוד אגדה במקום מלפני 300-400 שנים: עוזרת בית בשם Marjun שהרתה מחוץ לנישואין כאשר באותה תקופה היה נהוג עונש מוות על כך. Marjun הלכה לאורך נהר Argil עם נשים חולבות אחרות כאשר נתקלו בסלע של 287.5 ק"ג. היא עצרה והרימה את האבן ביד אחת ופינתה את הדרך. מאז רבים ניסו להרים את האבן אבל נכשלו. מעניין שמוזכר נהר כשבעצם אין נהרות של ממש באיים כאן.

בתחילת השביל יש מבנה מסודר לשירותים ציבוריים עם דלת שהידיות בה עשויות מקרני כבשים. יפה. בפנים חמים, נקי ומסודר מאד. ראיתי שמבנה השירותים הזה מצוין על המפה של גוגל מאפ.

ידיות מקרני כבשים

מכיוון שהיה לנו עוד שעות עד יציאת המעבורת חזרה המשכנו צפונה לכפר הבא Trollaues דרך המנהרה הרביעית. מיותר לציין שבזמן הנהיגה במנהרות לא רואים נוף. המנהרות צרות עם נתיב נסיעה אחד. יש שילוט בכניסה לגבי הכיוון שמקבל את זכות הקדימה. במקרה של מכונית שבאה ממול הרכב שאמור לתת זכות קדימה צריך לסטות לתוך מפרץ העצירה הקרוב. בערך אחת ל-100 מטרים יש מפרץ עצירה. נהיגה קצת מפחידה ומעייפת. מצריך ריכוז רב והערכת מרחקים. כל ארבעת המנהרות, סכ"ה כ5 ק"מ, על האי הזה הן עם נתיב אחד.
 

 רואים במפרצון עומדת בצד שמאל מכונית הנותנת לנו זכות קדימה

הים היה סוער כשהגענו לכפר. חנו שם מספר מכוניות ולא היה כל כך נוח לחנות והחלטנו פשוט לחזור ולעמוד בתור כדי שנצליח בודאות לעלות למעבורת.
  

Husar

אבי מתאר את הכפרים באיי פארו במיוחד באי כמו זה של 64 תושבים ב4 כפרים, כ"התנחלויות מבודדות" אף אחד לא אמר לאדם לגור שם בבידוד. אני בטוחה שללא התערבות המדינה (דנמרק) וסבסודה החיים היו בלתי נסבלים. גם כך הצעירים עוזבים. למשל התחבורה עם המעבורת, המנהרות החצובות בצוקים – חשמל ותחזוקה. הכבישים.

כשיצאנו מהמנהרה ראינו משאית עם מיכל שזרנוק גדול כמו של מקצרת תחמיץ, משפריצה מהכביש לעשבייה שבצידי בכביש, נוזל חום ועכור בלחץ חזק. על פי הסרחון שנכנס למכונית הבנו שזה בוצה של ביוב. ריח נוראי ולקח זמן עד שהאוטו התאוורר מזה. לא ברור לנו מה הסיפור כאן. מקווים שרק באי הזה עושים כך.

שתי קשתות אחת מעל השנייה

שלוש וחצי שעות המתנו במכונית למעבורת. היינו הראשונים בתור. מידי פעם היה עלינו מטח של גשם ורוח. אחר כך שמש הציצה בין העננים הרבים. אין כאן שירותים ואין "גזלן" או קיוסק – פשוט כלום. מטח הגשם הפך לברד! ברד דק ואז צצה השמש ושוב ירד ברד עם גשם. לפתע הופיעו קשתות יפות מאד. אחת מאד קרובה אלינו ומלא מצד לצד. קשת קלסית.

תור המכוניות התארך. הופיעו גם טרנזיטים שאחר כך הבנו שהם מסיעים מהמעבורת לכפרים כולל תלמידים שהגיעו מבית הספר בעיר.

התור למעבורת

שוב הרגשתי כמו סרדין על המעבורת והפעם ירד גשם. החננו את המכונית בנמל והלכנו לבדוק מספר חנויות. נכנסתי לחנות צמר. מוכרים כאן הרבה חבילות צמר ומסרגות. גם בבית המלון מכרו צמר ומסרגות. הבגדים הסרוגים פשוטים מאד והאמת לא הרשימו אותי (אמא שלי סרגה יותר יפה).

חיפשתי פסלון של אשת כלב הים ומאד התאכזבתי מהאיכות של מה שמצאתי אבל קניתי אחד למזכרת. חשבתי שאמצא בובת כבשה יפה אבל אין. אולי אין כי לילדים יש כבשה אמיתית בחצר?